אז מה מיוחד כל כך בטוב, הרע והמכוער?

אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים אם לא האהוב ביותר הוא הטוב הרע והמכוער. גם לדעת רבים אחרים אם מסתכלים על דירוג ה- IMDB, המציב אותו במקום החמישי בכל הזמנים. יצא לי לחשוב: מה סוד הקסם של הטוב הרע והמכוער (ובעצם של כל טרילוגיית האיש ללא שם הכוללת גם את בעבור חופן דולרים ואת הצלפים)?

אני חושב שהסוד הוא השילוב בין ז'אנר קולונועי-גברי אהוד אשר מגיע מהתרבות של ארצות הברית, יחד עם האסתטיקה, הן המוזיקלית והן הויזואלית אשר מגיעה מהתרבות האיטלקית ממנה מגיעים במאי הסרט, סרג'יו ליאונה והמלחין של הסרט אניו מוריקונה.

כל אדם, לפחות מאלה שאני מכיר מתפעל מאסטיקה, לכן גם איטליה היא יעד כל כך פופולרי לטיולים, ותמיד מציינים אותה כמקום אשר יש לו היסטוריה תרבותית של אסטיקה אשר מתבטאת בפיסול, ציור, אדריכלות, עיצוב תעשייתי ואופנה וכו'. גם מי שלא יודע להסביר למה דבר הוא אסתטי, יודע לזהות אותו כשהוא נמצא מולו. כל אדם שחוזר מאיטליה תמיד מדבר על היופי עוצר הנשימה.

מצד שני, כמעט כל גבר שאני מכיר, מתחבר לאידיאלים גבריים אשר עוצבו על ידי התרבות הפופלרית, וכילידי המאה ה- 20 אשר רבים מן האידיאלים שלה עוצבו בקולנוע, הרי שדמות הקאובוי הנודד הוא דמות נערצת בתרבות האמריקאית, אך גם בתרבויות הלוטשות אליה עיניים, ביניהן התרבות הישראלית. כמו שטוני סופרנו ציין כבר בפרק הראשון של הסופרנוס לפסיכולוגית שלו: The strong silent type.

מצד אחד, במערבונים האמריקאים ובכלל בסרטים אמריקאים, בטח מתקופת שנות ה- 50 וה- 60, הדגש העיקרי לדעתי היה על התסריט והמשחק ופחות על האסתטיקה הויזואלית של הסרט (יש יוצאי דופן כמו היצ'קוק, אבל גם אצל היצ'קוק אתה לא מתפעל מהויזואליה והמוזיקה באותה התפעמות, כמו בטרילוגיית האיש ללא שם).

מצד שני, כאשר מגיע במאי לביים סרט, הוא מביא איתו את התרבות בה הוא גדל, אשר לאסטיקה וקומפוזיציה יש חשיבות בכל דבר, בין אם מדובר באוכל ובין אם מדובר בקולנוע. החיבור של שני הדברים הללו מהתרבויות השונות הוא רווח נקי שלנו.

הדוגמא הטובה ביותר היא הסצינה האחרונה של הטוב הרע והמכוער. סצינה שהיא הסצינה האהובה עלי ביותר בכל הסרטים שראיתי עד היום. שימו לב לקומפוזיציה של הדמויות. בכלל על הרעיון של תלת קרב בז'אנר המבוסס על דו קרב. רעיון מקורי שאני לא יודע אם היה עולה בראשו של תסריטאי אמריקאי. טרנטינו שנים אחר כך עשה מחווה לסצינה בסרט כלבי אשמורת. זה נקרא דו קרב מכסיקני אני חושב. שימו לב גם לבחירת הלוקיישן המיוחד והמתאים כל כך לסיטואציה, בית קברות הבנוי מעגלים-מעגלים וכמובן למוזיקה המדהימה של אניו מוריקונה המלווה את הסצינה:

המחווה של טרנטינו:

לחיזוק הטענה אוסיף את הסצנה הלפני אחרונה בטוב הרע והמכוער. טוקו (המכוער) מגיע לבית הקברות בו קבור האוצר. הקטע האינסטרומנטלי המלווה נקרא The ecstasy of gold. שימו לב שרואים בסצינה 3 וחצי דקות של אדם רץ בבית קברות ולמרות זאת הסצינה מרתקת! את זה אף במאי שפועל בהוליווד לא עשה, לא עושה ולא יעשה. גאונות צרופה.